|
שירת המקהלה: מדובר בתופעה
מאת: יהודה שרוני ("מעריב") 2001
כבר אפשר לדבר על זה כמגפה. אנשים רציניים נדבקו בחיידק השירה,
שלמענו הם משנים את כל סדרי העדיפויות
המפגש הראשון שלי עם שירת המקהלה התקיים לפני חמש שנים. זה התחיל בוויכוח בעיצומו של טקס חלוקת פרס ישראל: האם הבחורה מהמקהלה שעל הבמה היא דרורה מחדשות החוץ הכלכליות ב"מעריב" או מישהי אחרת. יום למחרת הוכרע הוויכוח. בירור קצר במערכת העלה כי אכן המדובר בדרורה. בתשובה לעניין שגיליתי, היא הבהירה שכבעל ניסיון מוסיקלי יש לי סיכוי טוב להתקבל למקהלה שלה (מקהלת הרצליה) שזקוקה נואשות לטנורים. ניסיתי, ונכוויתי. מה שאמור היה להיות תחביב, הפך לעיסוק כמעט מלא. הרומן עם מקהלת הרצליה נמשך שנתיים ואחריו החלטתי ללכת בגדול: ללמוד שירת מקהלה ממש, ועוד בבית ספר. זה התחיל ביום בשבוע, אך במהירות עבר ליומיים. בהמשך הדרך נגררתי לארבעה ימים בשבוע, ובימים אלה ממש אני מוצא עצמי מקדיש את השבוע כולו למוסיקה.
הלימודים ב"בית הספר לשירת מקהלה", שנמשכו שנתיים, הבהירו לי שאני לא לבד. את החוויה המוסיקלית חולקת איתי קבוצת תמיכה גדולה ומגוונת. רק האהבה למוסיקה והרצון שלא להסתפק בעמדה הפסיבית של מאזין ברדיו, מסבירה את הלהט והנכונות של כל אחד מתלמידי בית הספר לוותר על שעות עבודה, פנאי ומשפחה, ולעשות את דרכו פעמיים בשבוע לסמינר לוינסקי בתל אביב, שם ממוקמים חדרי בית הספר.
קחו לדוגמה את נירה רוסו, חברת מערכת עיתון "הארץ", (היום: "ידיעות אחרונות"), שסיימה את בית הספר לפני שלוש שנים ושרה כיום במקהלה הקאמרית תל אביב:
"כשהגעתי לבית הספר לא קלטתי לאן נפלתי", היא משחזרת. "בעבר, כל הלימודים האקדמאיים שלי באו לי בקלות. חשבתי שכך גם יהיה בבית הספר למקהלות, אבל טעיתי. בתי, שכבר יש לה ניסיון מוסיקלי, נזפה בי: 'אמא, זה לא יילך. אם את רוצה לקחת את העניינים ברצינות, את חייבת להשקיע'. ובאמת, אני צריכה להשקיע בקול שלי כדי לאמן אותו. אני מתרגלת את עצמי בכל הזדמנות. המכונית שלי, עם הטייפ והטקסטים, הפכה לאולפן הקלטות. אתה יכול למצוא אותי במטוסים ממלמלת את תווי היצירות".
גם נריה בר, בעלת הירחון "הורים וילדים", היא בוגרת בית הספר שממשיכה במה שמכונה "לימודי מסלול": נתיב המיועד לזמרים שכבר שרים במקהלות, אך עדין זקוקים לתמריץ הלימודים השבועי.
בר: "המוסיקה מבחינתי היא געגועים מילדות לנושא שירת המקהלה, זה מה שירפא את נשמתי. כדי להפיק
את ההנאה מהמוסיקה יש צורך בהשקעה רבה. מי שלא משקיע אינו נהנה. ככל שאתה משקיע יותר, נפתחים בפניך עולמות חדשים. ההשקעה כרוכה מבחינתי בוויתור על זמן שנוצל בעבר לשטויות כמו צפייה בטלוויזיה.
אז אמנם מוותרים מעט על שעות ערב עם המשפחה, אבל אלה הם סדרי העדיפויות. בית הספר הביא לי כל כך הרבה אושר שהמאמץ היה כדאי. זו חוויה שחשבתי שנעלמה לעד".
ירון אבידן, עובד בוויזה כ.א.ל באינטרנט, שר במקהלה הקאמרית תל אביב במקביל ללימודים. "כשהגעתי לבית הספר לא ידעתי לקראת מה אני הולך. הייתי סטודנט למדעי המחשב ומצאתי את עצמי משקיע במוסיקה הרבה יותר מאשר באוניברסיטה. אני לומד בכל הזדמנות: באוטובוס, ברכבת, בבית והיכן לא. כשיש יצירה חדשה על הפרק, אני מוריד אותה מהאינטרנט בפורמט ה-mp3. הגעתי למסקנה שהרבה יותר חשוב ליהנות מהחיים מאשר לרוץ אחרי מקצוע שאולי יביא לי כסף בעתיד. משבר הדוט-קום הוכיח לי שצדקתי. מוסיקה זו השקעה בטוחה ואני שמח שגיליתי את זה. אני לא מסתפק בכך, ובכוונתי ללמוד גם באקדמיה למוסיקה".
האטרקציה הגדולה ביותר של בית הספר היא חזרת המקהלה, בניצוחו של המנהל המוסיקלי מיכאל שני.
את הנכונות העצומה של התלמידים להשקיע כה הרבה מזמנם החופשי, הוא מסביר:
"נוכחתי לדעת שלו היו שואלים מה החלום האמיתי שלך, אז מרבית בני האדם היו אומרים לדעת לשיר.
זה סוג של יכולת שאינו קיים אצל מרבית בני האדם, למרות שכולם היו רוצים להיות חלק מזה. השירה האמנותית היא דבר שנלמד. כדי לדעת לשיר חיוני להיות בעל פוטנציאל בסיסי של קול ושמיעה מוסיקלית טובה, ואין את זה לכל אחד. יש כאלה שיש להם שמיעה טובה אך קול בלתי ניתן לפיתוח. אחדים הינם בעלי קול טוב אך שמיעה מוסיקלית גרועה. לעתים אנחנו מחפשים תכונות כמו אינטליגנציה ותפיסה מוסיקלית בסיסית".
זמר מקהלה הוא אינטליגנטי מטבעו?
"הוא חייב להיות כזה. ההתמודדות במהלך הלימודים ואחריהם אינה רק עם הצד המוסיקלי, אלא גם עם התוכן. יש צורך בהבנת הטקסטים המוסיקליים, ותוך פרק זמן קצר יחסית צריך לדעת לקרוא בדיקציה נכונה שפות כמו איטלקית, לטינית, גרמנית, צרפתית וכמובן עברית. הזמר צריך לדעת לעבור מסגנון לסגנון, הוא צריך להיות גם בעל חוש קואורדינציה וקצב, ולתרגם הכל לשפת הגוף".
ובישראל, כמו בישראל, התסכול הנגרם כתוצאה מבעיות תקציביות מעמיד בסימן שאלה את קיומו של בית הספר. שני: "יש בארץ הרבה מאוד בתי ספר המוגדרים כבתי ספר לאמנות, למשחק, למחול ולקולנוע,
אבל יש רק בית ספר אחד שהוא בית ספר לשירת מקהלה, והוא היחיד שקיים במתכונת זו גם בעולם.
בגלל שהוא בית ספר ייחודי כזה הוא נבלע בתודעה, אינו בולט ואינו מייצר סנסציות. לכן אנחנו במאבק קיומי
של הישרדות, למרות התמיכה שאנחנו מקבלים ממנהל התרבות במשרד החינוך. אין לנו תקציב לפרסום ושיווק, או למתן מלגות לסטודנטים מצטיינים. לולא עזרתם של גורמים פרטיים שמעת לעת זורקים חבל הצלה, היינו מזמן כבר נסגרים ומן הסתם איש לא היה יודע על כך".
אז לפני שסוגרים את הברז התקציבי, כדאי לשים לב לשלט התלוי במשרדה של מנהלת בית הספר,
רחל דיסנצ'יק, ובו כתוב שאחת המתכונות הבדוקות ביותר לתוחלת חיים ארוכה היא המוסיקה.
תשאלו את ארתור רובינשטיין.
|
תלמידי הבאס בשיעור של מיכאל שני בבית הספר לשירת מקהלה 2002
פורסם לראשונה ב"מעריב" 2001
|
"קול ישראל"
מאת ציפי שוחט, "הארץ" 31.12.1997
המקהלה הקאמרית תל אביב חוגגת השבוע עשור לקיומה. מנצחה ומייסדה, מיכאל שני,
מנסה להסביר את הצלחתה של המוסיקה הווקאלית בישראל
בבוקר אחת השבתות, לפני כשמונה שנים, הוזעקו שוטרי מג"ב אל מועדון החמאם ביפו להדוף את פרץ האנשים שהצטופפו מול פתח האולם כדי לשיר יחד כוראלים של באך. במשך שנתיים אסף אליו האירוע הזה משפחות שלמות כל שבת, אך אחר כך הוא הופסק בגלל חוסר מימון. בפרויקט הזה הונחו יסודותיה של המקהלה הקאמרית תל אביב, שתחגוג במוצאי שבת עשור לקיומה באולם נגה ביפו, בקונצרט רב משתתפים ויצירות, שבמרכזו "מיסה קריאולה" הנודעת של המלחין הארגנטינאי אריאל רמירז.
מיכאל שני, מנצח המקהלה ומייסדה, הוא אדם ההולך בשבילים בלתי מוכרים, מחפש תמיד אתגר חדש, רפרטואר חדש. בפסטיבל אבו גוש האחרון הוא בלט בביצוע קנטטת האבל של יוהאן פיליפ קריגר, שלא היתה מוכרת עד אז לקהל הישראלי.
שני הוא מחנך דור שלם של זמרי מקהלות בישראל, ויתרונו הוא ביכולתו לבנות תשתית של מקהלת חובבים ולהביאה לרמה מוסיקלית מקצועית ביותר.
הקריירה של שני, יליד קיבוץ מענית, קיבלה תנופה לאחר שהשתלם אצל אחד המומחים האמריקאים הידועים לשירת מקהלה, ראלף וודוורד מהאוניברסיטה המורמונית בריגהאם יאנג ביוטה. וודוורד הצליח להפוך את מקהלת האוניברסיטה לאחת המקהלות הטובות בארצות הברית, ושני ניצח עליה והופיע אתה. עם שובו לישראל ב-1981 הוא ניצח במשך שש שנים על המקהלה הפילהרמונית בתל אביב. לפני עשור הקים את המקהלה הקאמרית ובמקביל היה בין מייסדי בית הספר לשירת מקהלה במכללת לוינסקי (עם אבנר איתי וסטנלי ספרבר), המוסד היחיד בישראל המכשיר זמרי מקהלה. כעת הוא משמש שם מנצח ראשי ומרצה.
מה לקיבוצניק לשעבר ולשירת מקהלה?
"שירת המקהלה החלה בישראל בקיבוצים. בשנות הארבעים והחמישים לא היה קיבוץ שלא היתה בו מקהלה. החינוך המוסיקלי שקיבלתי בקיבוץ מילדות ועד גמר תיכון כלל נגינה על כלי, שירה במקהלה, שיעורי מוסיקה, הליכה מאורגנת לקונצרטים. לא הייתי היחיד. בכיתה שלי שמונה מתוך 71 ילדים ניגנו על איזשהו כלי. עולם המוסיקה היה מאוד טבעי בשבילי. כיום לא רק הקיבוצים עברו שינוי. מאז מלחמת ששת הימים התרבות שלנו הלכה לכיוון צרכני יותר מאשר יצרני".
התחלת כצ'לן, עברת לניצוח על תזמורות והתבססת כמנצח מקהלות.
"את הצ'לו זנחתי אחרי השירות הצבאי כקצין בחיל אוויר. ארבע שנים של הפסקה ניתקו אותי מהכלי. ניצוח תמיד עניין אותי, זה חיידק שאחז בי מאז גיל שש. אני זוכר שהייתי שומע תקליט ומנופף עם הידיים. העניין הווקאלי
היה מאוד משמעותי בבית שלנו. אבי סחב אותי לראות אופרות אצל אדיס דה פיליפ, שניהלה את בית האופרה הראשון בישראל, ואחותי עזרה לי להתגנב להיכל התרבות. הקול האנושי תמיד ריגש אותי.
"העובדה שהייתי צ'לן עוזרת להכיר היטב את כלי הקשת, שהם הבסיס לכל תזמורת, ובמקהלה אני בונה סוג הדגשים שישתלבו נכון עם כלי הקשת. בחזרות עם 'סימפונט רעננה', למשל, בשבוע שעבר, אמרתי לנגני כלי הקשת שניגנו באופן לא ברור פראזה מסוימת, שיתייחסו אליה כאילו יש להם טקסט. אמרתי להם
לנשום לפני המשפט המוסיקלי, כדי שהוא ייצא כמו שצריך. הכלים נוצרו בעצם כחיקוי לקול האנושי".
האם יש קהל למוסיקה ווקאלית בישראל?
"בשנים האחרונות יש עלייה משמעותית בפעילות המקהלות. למוסיקה ווקאלית יש יותר קהל מלכל מוסיקה אחרת. אפשר לעקוב אחרי הרפרטואר של התזמורות ולראות שהתוכניות הווקאליות שלהן הולכות וגדלות באופן משמעותי. גם הפסטיבלים השונים שמים דגש על מוסיקה ווקאלית, יותר מאשר על מוסיקה אינסטרומנטלית. המקהלה הקאמרית מבצעת כ-45 קונצרטים בעונה. לוח הקונצרטים שלנו מלא עד אמצע 1999. יש בזה משהו מפתיע. מוסיקה מקהלתית לא היתה חלק מההוויה היהודית, אלא מההוויה הנוצרית, שם היא צמחה.
באופן מפתיע הקהל הישראלי שוחר וצורך מוסיקה מקהלתית בקנאות".
אם כך, איך אתה יכול להתחרות עם מקהלות מחו"ל, שיש להן מסורת של מאות שנים?
"אנחנו לא צריכים להתחרות עם מקהלות בחו"ל, רק ללמוד מהן ולהזמין אותן לכאן. בעוד חמישים שנה מצב המקהלות הישראליות יהיה הרבה יותר טוב. התחלנו מאפס וכיום המקהלות שלנו מייצגות אותנו בכבוד בעולם. המקהלה הקאמרית זכתה במקום הראשון בתחרות בינלאומית על שם ג'ובאני פלסטרינה שהתקיימה בירושלים, ומקהלות אחרות חוזרות מתחרויות בינלאומיות עם פרסים. אנחנו מתחילים עכשיו לבנות את המסורת שלנו".
משבר המוסיקה המודרנית חלף מעל שירת המקהלה?
"בהחלט כן, כי ברפרטואר המקהלתי, שהוא אין-סופי כמעט, הטקסט נותן למאזין אפשרות להתחבר לטקסטורה המוסיקלית, בעוד שמוסיקה מודרנית קשה מאוד לעתים לאדם הממוצע, כי אין לו אפשרות להתחבר לשפה האינדיווידואלית של המלחין. בנוסף, המלחינים שכותבים למקהלות בארץ לא משתמשים באמצעים המודרניים
לכתיבה המקהלתית, וכך יצירות סופר מודרניות א-טונאליות הן לא חלק מהרפרטואר שלנו בישראל. בעולם כן מבצעים יצירות מסובכות ומורכבות כאלה".
אתה קובע לבד את תוכניות המקהלה, והרפרטואר נראה כזה שמתאים לכל סוגי
הקהל.
"השיקול שלי הוא לבחור דברים שמדברים אלי, ולא פופוליזם או קריצה לקהל. הרפרטואר כולל גם דברים הנחשבים פופוליסטיים, כאלה שאני מרגיש קרבה אליהם. בקונצרט בשבת נציג את תמצית הרפרטואר של המקהלה, מבט כולל על החומר המגוון שאנחנו עוסקים בו: מדריגל מהרנסנס, מוסיקה רומנטית, שירים
ישראליים מעובדים למקהלה, מוסיקה ליטורגית, מוסיקה ליטורגית עממית וקטע מאופרה".
למרות הביקוש הרב, הממסד לא תמך במקהלה שלך מאז הקמתה לפני עשר שנים.
"הטיפול של הממסד בגוף הזה הוא יותר ממאכזב. עד היום הוא לא מקבל תמיכה ממסדית, להוציא פרויקטים מסוימים, שהתמיכה בהם היא זניחה מאוד. במשך שבע שנים עבדתי בלי לקבל שכר. המהפך התרחש כשבית התוכנה "חשבשבת" החליט לאמץ אותנו. התמיכה שלו איפשרה לנו להתפנות לעשייה מוסיקלית וגם הראתה לציבור, שכאשר הקהילה העסקית נכנסת למעורבות בתרבות יש תוצאות מיידיות. כיום
המקהלה מתקיימת מגיוס כספים מגופים מסחריים ונותני חסויות וכן מהכנסות מהקונצרטים עצמם".
לכל זמרי המקהלה שלך השירה היא עיסוק משני. הם אינם מקבלים שכר?
"הם פשוט אוהבים לשיר. תנאי הקבלה למקהלה הם השכלה מוסיקלית וקולית. מחצית מהזמרים הם בוגרי
בית הספר לשירת מקהלה. הם קוראים תווים ולמדו פיתוח קול. הם לא מקבלים שכר, ומהבחינה הזאת
המקהלה נחשבת מקהלת חובבים, אבל רוב המקהלות הטובות בעולם הן מקהלות חובבים. אבל בעוד שהממסד בחו"ל עוזר להן להתקיים ותומך בהן מאסיווית, המציאות העגומה שלנו שונה. העדר התמיכה מנומק בכך שאין כסף, וזה טיעון שקשה להתווכח אתו. עם זאת, אני שואל אם נעשה בכלל ניסיון להשיג כסף כדי לתמוך במקהלות, שכבר עברו את שלב ההוכחה".
איזה מחלומותיך טרם הגשמת?
"שהאמן בישראל לא ייאלץ להתבזות בחיזוריו האין-סופיים אחר קיום בסיסי" .
פורסם לראשונה ב"הארץ", 31.12.1997
|
|
|
היום כל אחד יכול לבנות אתר באינטרנט. www.LiveCity.co.il
|
|
.jpg){kind=logo}
בטעינה...
